1.

בפרשת השבוע מופיע ההמנון הלאומי שלנו מאז ומתמיד – "שמע ישראל". 

בספר דברים, 'משנה תורה', מופיע הביטוי "שמע ישראל" בחמישה מקומות ובהקשרים שונים, אך המקור של שמע ישראל הראשון הוא בפרשת ויחי, כשיעקב אבינו, ברגעיו האחרונים, קורא לכל הבנים, ורוצה להיפרד מהם ולברך אותם. 

תארו לעצמכם איזו תמונה מדהימה – יעקב שוכב במיטתו, סביבו נמצאים שנים עשר השבטים, בכל צד של המיטה, מכל ארבע רוחות השמיים עומדים שלושה מהם, וביחד הם שנים עשר בנים המקיפים את מיטת האבא. הוא מביט אליהם ובוחן את פניהם, משום שהוא מהרהר בלבו, האם הוא יזכה לכך שכל בניו יהיו יראי שמיים, ימשיכו את השושלת ויאמינו בתורת ישראל. קשה לו להאמין! הוא אומר לעצמו: מה?! האם אני טוב יותר מאבי יצחק, שהיה לו בן עשיו?! האם אני גדול יותר מסבי אברהם, שהיה לו בן ישמעאל?! לא ייתכן! 

הוא מביט בהם ומנסה לצוד את המבטים של כל אחד ואחד, שמא יש בתוכם אחד כזה, שאין פיו וליבו שווים, אולי יש בתוכם אפילו כמה שרק מעמידים פנים, שהם הולכים בדרכו, אבל אחרי שהוא יסתלק לעולמו, ירדו מן הדרך… הוא ממש פוחד!

שנים עשר שבטי י-ה מבינים את המבט העצוב שלו, המבט החודר והנוקב, שמבקש לדעת את האמת, וכמו אומר: "תגיד לי! תסתכל לי ישר בעיניים! האם אתה ממשיך בדרכי?" ויש לו סיבה לחשוש, הם הרי כבר חיו שבע עשרה שנה במצרים, עם כל הגילולים ועבודות זרות שונות, יש לו סיבה לבוא ולחקור, האם לב כל אחד מהם עדיין במקום הנכון.

ברגע ששנים עשר הבנים מבינים את הדאגה של אבא, דקות לפני שנפרד מהם, הם מכריזים ואומרים: אבא, שלא יהיו לך ספקות, שלא יהיו לך דאגות. הם קוראים לו בשם שד' נתן לו – 'ישראל' ומכריזים: "שמע, ישראל, ד' אלוקינו, ד' אחד".

2.

מאז ועד היום, קריאת שמע נאמרת בפיות עם ישראל בכל רחבי תבל בכל יום, שחרית וערבית, ומלווה אותנו בכל הדורות ובכל התקופות.

שחרית וערבית הם לא רק שני זמנים של היממה, הם גם שני זמנים בחייה של אומה. יש לנו תקופות של שחרית, של אור גדול, כמו ימי בית ראשון, ימי בית שני ובראשית של תקומה. אלו ימים שההמנון שלנו הוא – קריאת שמע של שחרית.

אבל יש לנו תקופות של ערב, תקופות של שקיעת החמה, של חושך וצלמוות, בזמנים אלה קריאת שמע היא שיר של לילה – קריאת שמע של ערבית.

הזכות הגדולה של עם ישראל היא, שכפי שהקריאה של שחרית נאמרת באהבה, כך הקריאה של ערבית. וכפי שנאמר ב'קדושה': "פעמיים באהבה שמע אומרים" – לא רק בזריחות, לא רק בשנים, שהשמש האירה לנו פנים, אלא גם בשקיעות. אפילו בשנים קשות ולילות אפלים "שמע ישראל" הוא ההמנון הלאומי והמקודש לנו, ובו נפרד אדם מן העולם. ואם זוכה, בני משפחתו קוראים את 'קריאת שמע' סביב מיטתו בטרם נפרד מהעולם הזה ומשיב את נשמתו לבוראה.  

3.

בסיומה של השואה התברר, כי ילדים יהודים רבים נשארו יתומים. הוריהם נלקחו אל מותם במחנות הריכוז, והם נותרו לבדם. המנזרים  ראו בהם יעד, אספו אותם אל חיקם וגידלו אותם במסורת הנצרות.

הסיפור הבא מסופר בחלק מהמקומות על הרב יוסף שלמה כהנמן, הידוע בכינויו הרבי מפוניבז'. אמנם במקומות אחרים סיפרו זאת דווקא על הרב יצחק הרצוג, שהיה הרב הראשי לישראל באותם ימים. 

על כל פנים, אחד מהשניים קיבל על עצמו משימה – להחזיר את היתומים הקטנים מהמנזרים אל חיק יהדותם.

הוא הסתובב באירופה במשך חודשים רבים ואסף את היתומים הרכים אל בית היתומים, שהקים בעבורם, ובכך הציל את נשמותיהם.

באחד הימים הגיע הרב אל בית יתומים מהגדולים באירופה, ניגש לנזירה הראשית, הודה לה על הטיפול המסור וביקש את הילדים היהודים.

הנזירה, שלא כל-כך רצתה לתת את הילדים, שאלה את הרב: "איך תדע מי כאן יהודי ומי לא?".

השיב לה הרב: "תני לי מספר דקות, ואקבץ את כל הילדים".

הוא חיכה לשעת השינה שלהם, נכנס אל אולם השינה הגדול וצעק: "שמע, ישראל, ה' אלוקינו, ה' אחד".

מיד עשרות ילדים החלו לצעוק: "מאמע!" "טאטע!" "אמא!" "אבא!" ורצו אל הרב שחיבקם והחזיר אותם אל חיק יהדותם.

כך ניצלו מאות ילדים מהתבוללות, על-ידי משפט אחד, משפט שמקשר כל יהודי אל שורשו, אל יהדותו ובוראו…

גם ברגעים החשוכים ביותר, בקשיים ובכאב, אנו מאמינים באמונה שלמה, שהבורא יתברך שמו הוא בורא ומנהיג לכל הברואים, והוא לבדו עשה ועושה ויעשה לכל המעשים, הוא ואין בלתו.